כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של איום לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בכך שהתקשר הנאשם למתלוננת, שהיתה במשך מספר שנים חברתו לחיים, ואמר לה שיהרוג אותה ויחתוך לה את הגרון. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום, ועל כן נשמעו ההוכחות בתיק. מטעם המאשימה העידה המתלוננת וכן גובה הודעת הנאשם, ומטעם הנאשם העיד הנאשם לבדו.
כיצד הכריע בית המשפט?
מדובר היה בגרסה מול גרסה, ולא השתכנעתי במידה הנדרשת למשפט פלילי, כי ניתן להרשיע על יסוד עדותה היחידה של המתלוננת, מטעמים שיפורטו להלן. ימים ספורים עובר לאירוע נשוא האישום, התרחש אירוע אחר בין הנאשם למתלוננת. לגרסת המתלוננת, הנאשם הגיע לביתה, ניסה לאנוס אותה, ועל מנת להתגונן מפניו, נטלה מקל, והכתה אותו.התרחשות האירוע אינה במחלוקת, אלא שהנאשם טוען כי לתקיפתו על ידי המתלוננת לא קדם ניסיון אונס. לטענתו, הוא הלך לישון, והמתלוננת כעסה עליו בגלל סיבה אחרת, ותקפה אותו בשנתו, באמצעות המקל, עד כי נאלץ לפנות לבית החולים לצורך טיפול רפואי (להלן: "האירוע הקודם"). לאחר ששמעה המתלוננת כי הוא שוקל להגיש נגדה תלונה במשטרה, הקדימה אותו והתלוננה היא נגדו.
אירוע הקודם, הגם שאינו נשוא האישום, הינו בר חשיבות, שכן הוא קשור למאורעות נשוא האישום, גם לשיטת הנאשם וגם לשיטת המתלוננת. גרסתה של המתלוננת לאירוע הקודם, אינה אחידה והיא מתגבשת תוך כדי ההליך. בהודעתה הראשונה במשטרה, לא הזכירה אותו כלל. כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא טרחה לציין, כי שבוע ימים קודם לכן בוצע בה ניסיון אונס על ידי הנאשם, השיבה כי מה שעניין אותה ברגע התלונה, הוא האיום המיידי על חייה בשיחת הטלפון, ולא זכרה אירועים נוספים.
לקריאה נוספות:
אחרי שהנאשם נחקר בגין האיום, וסיפר כי בשבוע שעבר תקפה אותו המתלוננת במקל, נחקרה המתלוננת שוב, הפעם תחת אזהרה, ומסרה לראשונה את גרסתה בעניין זה. היא סיפרה כי הנאשם ביקש לקיים עמה יחסי מין, היא סרבה, והוא התווכח איתה על כך. לדבריה:
"אני התרגזתי לקחתי את המקל שהיה לי בבית והרבצתי לו ברגל ובגוף. לא הרגשתי מה אני עשיתי. כי נמאס לי ממנו. הוא לא מקשיב לא קולט כלום...".
בהמשך היא מספרת כי המקל נשבר, ולכן זרקה אותו לפח. בחקירתה בבית המשפט כבר מקבל האירוע תפנית, והיא גם משתמשת לראשונה במילה אונס. המתלוננת מתארת ניסיון אונס, אשר כלל אלימות מצד הנאשם, עיקום ידה, וניסיון להפשיט אותה מבגדיה, כאשר ברגע האחרון היא תפסה מקל, והגנה על עצמה. לדבריה:
"הוא תקף אותי, דחף אותי, סובב לי את הידיים ורצה לאנוס אותי. צרחתי, הילדים היו בחדר, שתי הילדים צרחתי שיצאו...אני דחפתי אותו ונתתי לו במקל. היה מקל נתתי לו מכות, רציתי להציל את עצמי..."
בהמשך נשאלה המתלוננת האם נכון כי הוא גם ניסה להוריד לה את הבגדים והשיבה בחיוב. יש הבדל מהותי בין שתי הגרסאות. בראשונה מתוארת התנהגות הנאשם לא כאלימה, אלא כבלתי מתחשבת, עד כדי כך שהעלתה את חמתה של המתלוננת. לשיטתה, כעסה עליו כי נמאס לה ממנו, כי הוא לא מקשיב ולא קולט, ולכן הכתה בו, כשמרוב כעס לא הרגישה מה היא עושה.
אין כאן כל אזכור של ניסיון לכפיה בכח, או פחד מצידה של המתלוננת, והמכות שהכתה אותו עם מקל, היה כתוצאה מכך שהרגיז אותה, ולא כי פחדה ממנו, או כי ניסתה למנוע אלימות מצידו. בבית המשפט מאידך, מתארת המתלוננת אלימות גופנית מצד הנאשם, עיקום ידיה, הסרת בגדיה, ופחד אמיתי מצידה, אשר התבטא בצרחות, והגנה עצמית באמצעות המקל.
אין מדובר לטעמי בניואנס, אלא באלמנטים שונים לגמרי. באירוע הראשון מתוארת הכאת הנאשם כתוצאה של כעס אל מול חוסר הרגישות של הנאשם, לעומת הגרסה השניה, שבה האלימות מוסברת כתוצאה מניסיון הגנה עצמית, עקב פחד כתוצאה מאלימות שהופעלה נגדה.
גם המניע לתלונתה, המתואר על ידי הנאשם אינו מופרך, דהיינו שהנאשם ביקש לחדש עימה את הקשר, אך היא סרבה, ובגין סירוב זה, אמר לה הנאשם כי יגיש נגדה תלונה בגין האירוע האלים. איני מתעלמת מהעובדה כי גם בגרסתו של הנאשם נפלו סתירות כאלה ואחרות, ואיני מתכוונת דווקא לשאלת הפיצה, האם התכוון הנאשם לרכוש פיצה לבקשת המתלוננת, האם יצא מהבית, האם פגש חבר, ועוד שאלות שונות, שהן זניחות לאירוע, ואדם סביר אינו מצופה להתעסק בדקדוקי עניות שכאלה.
כוונתי דווקא להתנהגות הנאשם כשבא החוקר לזמנו לחקירה, או להתנהגותו במשטרה, שעל פי גרסת החוקר, היתה לא יציבה. אלא שאין בכך כדי להביא להרשעתו, שעה שעדת התביעה היחידה, שעליה מבוסס האישום כולו, מסרה גרסה לא מדוייקת ביחס לאירוע אחר קרוב וקשור לזה שלפנינו. גם כאן מתעורר החשש שמא לא דייקה לגבי האירוע נשוא האישום, ובגין חשש זה, קם הספק הסביר, ואני מזכה את הנאשם.
נראה כי כל מקרה נדון לגופו ובמקרה ומצליח עורך דין פלילי להעלות ספק סביר אזי יתכן זיכוי מחמת הספק.
המידע מוגש באדיבות האתר עורך דין פלילי.
